** כל התוכן המוצג באתר הינו באחריות הקורא בלבד ויש להתייעץ עם יועץ רפואי או/ו מדריך מוסמך לפני כל ביצוע תוכנית אימונים/תזונה המוצגים באתר, הנהלת האתר אינה לוקחת אחריות על מעשי הגולשים ובאה לספק מידע בלבד **

אם לצטט סופר כושר מפורסם, "נשים הן לא אוכלוסיה מיוחדת. הן חצי מאוכלוסיה." אבל הן מגיבות שונה מהחצי השני של אוכלוסיה לעומס גדול. למרות העובדה הזו, נשים מקבלות את התוצאות הטובות ביותר כאשר הן מתאמנות לביצועים, כיוון שעל אף ההבדלים בין התגובות של נשים לבין אלו של גברים לאימונים, אין הבדל באיכות התרגילים שצריך כדי ליצור עומס לצורך הסתגלות. במילים אחרות, שטויות בחדר כושר, הן שטויות בחדר כושר, לשני המינים.

תעשיית הכושר לנשים קיימת כבר זמן רב. "סלוני כושר" היו נפוצים עוד בשנות השישים בארצות הברית, והעבודה הראשונה שלי בשנת 1977 הייתה במועדון שהיו לו שעות פעילות שונות לנשים וגברים. היו שני צוותים שונים, המשמרת של הנשים עבדה שני רביעי ושישי, והמשמרת של הגברים עבדה שלישי חמישי ושבת, מה שמראש מנע מתכונת של שלושה ימי אימון, יום מנוחה. אבל הנשים לא התאמנו בכל מקרה. הן חיטבו, עיצבו, מיצקו, ופיסלו. הן חויבו להתאמן במועדון בטייטס (שהמועדון מכר), ולא עודדו הזעה כיון שאימון כל כך קשה היה 1) הולם לבניית שרירים גדולים ומגושמים, 2) גורם למתעמלות לעשות רעש, שביחד עם הזיעה, יכול 3) להרתיע את שאר הנשים.

באותו זמן "תכניות" הגברים לא היו הרבה יותר טובות, אבל אימונים היו שאלה של גאווה. בחדר הכושר חברי המועדון לא סבלו מחוסר מאמץ או חוסר הישגיות, במקום זה הם נפלו קרבן לחוסר המיומנות וחוסר הידע בנושא חינוך גופני של הצוות. התכנית של הנשים סבלה מבעיה שונה בתכלית: התפיסה שנשים מיסודן שונות מגברים, עד כדי כך שתכנית האימון הגופני שלהן הייתה צריכה להיות שונה משל גברים עד לרמה המולקולרית. כולם סבלו מדגש על מראה ("גברי" טיפוסי ו"נשי" מקובל) במקום על ביצועים.

נשים וגברים אכן מגיבים שונה לאימונים, אבל לא בדרך שהתעשייה, המדיה, ותרבות הפופ מציגים כעובדות. יותר מזה, ודיי חשוב לציון, גם ההבדלים האמתיים, הממשיים, וגם הכביכול הבדלים המגוחכים בין נשים לגברים יצרו את כל השטויות האלו בחדר כושר, האינטרנט היה האפקט המזיק במיוחד על אימוני נשים.

נשים אתלטיות, חובבניות ומקצועיות, כבר שנים מחזיקות את התשובה לשאלה שמרבית הנשים שואלות לגבי אימונים, תשובה שתעשיית "סלוני הכושר" בחרו להתעלם ממנה. התוצאות הן מהיבט של ביצועים והן מהיבט של אסתטיקה, שזוכות להתפעלות מרבית הנשים, היו ועדיין הינן התוצאות של אתלטיות בתכניות מתקדמות. ובכל זאת, "עיצוב גוף" -שיעור בעצימות נמוכה מבוסס מכשירים, האימון של שנות השמונים המקביל לפילאטיס ויוגה של ימינו- היו הגישה שמכרו לציבור. היום, כמו אז, "קל ונוח" קל ונוח יותר למכור.

.

העובדה היא שאסתטיקה קל יותר להשיג ע"י אימון לביצועים. גם בארכיטקטורה וגם בגוף האדם, הפונקציונליות גוררת צורה. תמיד ובכל מקום, לגוף האדם יש מראה מסוים כאשר הוא מבצע פעילות ברמה גבוהה, המראה אמנם תלוי בטבע של אותה פעילות, אבל לרוב זה מראה נעים לעין, מסיבות שנמצאות עמוק ב- DNA שלנו. אימונים ברמה גבוהה היא הדרך האמינה היחידה להשיג אסתטיקה זו, והיוצאים היחידים מן הכלל הם אותם פריקים גנטיים- אנשים שנראים כאילו הם מתאמנים כשלמעשה הם סתם נולדו ברי מזל. ככלל, אם את/ה רוצה להיראות כמו אתלט/ית- סטנדרט שרוב האנשים הפעילים שואפים לחקות- את/ה חייב/ת להתאמן כמו אתלט/ית, ולרוב האנשים חסר ה"האופי" לזה.

.

למרות האמת המרה הזו (נדמה כי רוב האמיתות נופלות ונכנסות לקטגוריה זו), תעשיית הכושר ממשיכה למכור אסתטיקה קודם, כאילו היא עצמאית מביצועים. ההתמקדות נעשית תמיד על מראה, כאילו שאפשר לאמן אותו. תחשבו על זה: כמה פשיטות ברכיים צריך לעשות, ובאיזה משקל, כדי לגרום לארבע ראשי שלכם להיראות טוב יותר? אני יודע איך לגרום לסקוואט שלכם להיות חזק יותר, אבל איך בדיוק מתכננים סטים וחזרות, לישבן מוצק? איך בדיוק מישהו מחזק את הקשר בין שרירי הירך? אני אולי אוכל להכפיל את המתח שלך בחודש, אבל אני לא יודע איך לתת לגב שלך את צורת ה- V שכולם משתוקקים אליה בלי להעלות את מספר חזרות המתח שלך. כל תכניות אימוניי ההתנגדות שעובדות בכלל, עושות את זה כיוון שהן משפרות מספר אספקטים של ביצועים, והמראה הוא רק תוצר לוואי של ביצועים. מראה לא יכול להשתנות ללא שינוי בביצועים, ושינוים ביצועים הם מה שאנחנו יכולים לכמת ומה שאנחנו מתכננים. אנחנו פחות או יותר יודעים איך לשפר את זה, אבל התעשייה מבוססת על בדיה שאימונים ראויים נובעים מהערכה של אסתטיקה. המראה שלך כאשר אתה בכושר כמעט כולו פונקציה של גנטיקה, שמבוטאת בצורה הטובה ביותר כאשר האימונים שלך בשיאם. רמה כזו אפשר לשמר רק באימונים המבוססים על שיפור הביצועים בחדר כושר. ושיפור הטוב ביותר בחדר הכושר קורה כאשר לוקחים חלק בתכנית הנראית יותר כמו תכנית ביצועים לאתלט -סוגי האימונים שמבוצעים ע"י אתלטים- יותר מאשר כאלו שנראות כמו נפנוף בידיים וברגליים מסביב למכונה או באטיות מתגלגלים על הרצפה.

כאשר זה בראש שלכם, ובניגוד לידע הקונבנציונלי בתעשייה, הנה עוד כמה אמתות כואבות:

- השרירים שלך לא יכולים "להתארך" בלי ניתוח אורתופדי קיצוני.

- שרירים לא נעשים רזים יותר- אתם כן.

- אין דבר כזה "עיצוב וחיטוב", יש רק חזק וחלש.

- הרוב הגדול של הנשים לא יכולות לפתח שרירים גדולים וגבריים מאימון משקולות, אם זה היה קל כל כך לי היה אותם.

- נשים שכן נראות כמו גברים לקחו כמה צעדים דרסטיים בכיוון שיש לו מעט מאוד קשר עם תכנית האימונים שלהן.

- נשים הטוענות שהן מפחדות להתאמן קשה בגלל שהן "תמיד מתנפחות יותר מידי" לרוב מלכתחילה דיי מנופחות, או Skinny fat (רזה אבל חלש, וללא כושר גופני) ומצאו להן תירוץ נוסף להמשיך את חייהן ישובות על התחת.

- רק אנשים המוכנים לעבוד לנקודה של אי נוחות על בסיס קבוע עם שימוש באמצעים אפקטיביים ליצור את אותה אי הנוחות גם יראו כאילו לא רק נוח להם כל הזמן.

- אתם יכולים להודות למגזיני השרירים על אותן תפיסות מוטעות עקביות, ביחד עם הנטייה הטבעית של כל בני האדם הנורמליים לתור אחרי סיבה להימנע מהתשה פיזית קשה.

אתם כבר יודעים את כל זה, אחרת לא הייתם קוראים ברמה זו. כל מומחי הגוף הנאורים במאה העשרים ואחת יודעים שנשים וגברים מתאמנים למעשה באותו אופן לשיפור ביצועים, ולתוצאה הוויזואלית. אבל הבדלים משמעותיים קיימים בין נשים לגברים בביצועים, בכוח, וביכולות הגופניות עצמם. זו גם הסיבה שנשים וגברים לא מתחרים אחד בשני במגוון מקצועות הספורט. ההבדלים הללו חייבים להיות מובנים ומוערכים כדי שתכנית אימונים לנשים תהיה מציאותית ויעילה.

זה אירוני שהפחד בקרב נשים בציבור הכללי בנוגע לאימוני משקולת, הוא בדיוק מה שנמנע מלקרות ע"י הגורם המבדיל בין נשים לגברים. נשים לא מקבלות שרירים גדולים בגלל שאין להן את ההורמונים המתאימים לבנות אותם, וההבדל בפרופיל ההורמונים בין נשים לגברים הוא הסיבה העיקרית למה ביצועי נשים וגברים שונים.

יש מספר אספקטים בביצועי נשים ששונים מאלו של גברים, כולם תלויים ביעילות העצבית של השריר. לכל אלו תוצאה ישירה של רמת טסטוסטרון נמוכה והאפקט שיש לטסטוסטרון על גיוס יחידות מוטוריות, על המערכת העצבית, ועל עוד גורמים עצביים תוך שריריים. האפקט של הפרשת ההורמונים/היעילות העצבית, יותר מכל סיבה חברתית שנובעת מהבדלים באופי הגידול, משפיע על ההבדלים בביצועי נשים/גברים. על גורמים חברתיים אפשר להתגבר, על גורמים פיזיולוגים אי אפשר.

לדוגמה, אישה יכולה לבצע 5RM עם אחוז יותר גבוהה מה-1RM שלה מאשר גברים, בגלל שהיא לא יכולה באותה היעילות להדגים כוח מקסימלי ברמת עצימות של 1RM. בחנתי את הנושא באופן חוזר במהלך עשורים של עבודה עם אתלטיות מלאות מוטיבציה. חזרה אחת מקסימלית, שנמדדה בקפידה רבה עד לנקודת כישלון, עם עליות קטנות לדיוק מריבי של איפה בדיוק המקסימום הזה נמצא, תמיד התבררה כקרובה מאוד ל- 5RM שנמדד קודם לכן מאשר ניסיון עם אימון גברים היה מציע שזה יהיה. לעתים קרובות ה- 1RM שלה היה רק 7lbs כבד יותר מה- 5RM. זה נראה מוזר בהתחלה, אבל בסופו של דבר אתה מפסיק להתווכח עם היקום ולומד לקבל את זה בחשבון כאשר בודקים ובונים תכניות למתאמנות.

זה גם רלוונטי כאשר מתעסקים במרימים בתחרויות. עשיתי טעות נוראית לפני שנים רבות בתחרות Powerlifting עם ניסיון שלישי להרמה לאישה מתחרה. זה היה כבד מידי בגלל שביססתי את המשקל ע"פ ההרמה השנייה שלה כאילו היה מדובר בבחור, והיא בהחלט לא הייתה. אם ה- 5RM הוא קרוב יותר לחזרה אחת בודדת אצל נשים מגברים, 2RM -ההרמה השנייה של deadlift- גם קרובה. היא פספסה את ההרמה השלישית ואת המקום הראשון כתוצאה של חוסר היכולות שלי להטמיע את מה שאני יודע. אני עדיין מצטער, רוזלין.

ההבדל החשוב הזה ביכולות לבטא כוח הוא סביר להניח תוצאה של יעילות בגיוס יחידות מוטוריות. יכולת זו מקושרת ליעילות עצבית תוך שרירית, כתוצאה מהשפעת הטסטוסטרון על תפקוד מערכת העצבים. זה מוצג בעיקרו של דבר בכל בעלי החוליות המזוהים לאורך חקר החי כמרכיב צפוי בהתנהגות בעלי חיים.

.

נשים גם יכולות להמשיך ולהפיק כוח אקסצנטרי לאחר כישלון קונצנטרי הרבה אחרי שגברים נכשלים אקסצנטרית. זה כנראה בגלל שהן התישו עצמן פחות מהכישלון החיובי, והחלופה השלילית נעשית מנקודה בה היא מיצתה פחות את הכוח ממה שגבר היה. לפני מספר שנים אימנתי בחורה שחשבה שאולי היא רוצה להיות מפתחת גוף, ושיחקנו עם לחיצת כתפיים בישיבה מאחורי הראש אחר צהריים אחד. היא הייתה דיי חזקה ועשתה סטים עם חזרות גבוהות של 35 קילוגרם. היא עשתה 9 חזרות כשהחלטתי לבדוק כמה היא חזקה. היא הגיעה לכישלון בחזרה העשירית, איפה שבערך ניחשתי שיקרה, והתחלתי לתת לה לעבוד שלילי- עזרתי לה לעלות את המוט למעלה ונתתי לה להוריד אותו באופן מבוקר למטה. ציפיתי שכמו גבר ממוצע היא תוציא עוד שלוש או ארבע חזרות. אחרי שהיא עשתה 15 חזרות נוספות וסוף סוף התחילה להאט למצב בו יכולתי להגיד שהסט נגמר, החלטתי שהיא דיי קשוחה. אבל מאוחר יותר, כאשר עוד אישה הראתה לי את היכולת הזו החלטתי שהיא הייתה ממוצעת לאישה.

זה נגרם מאותה יעילות עצבית ששולטת בביטוי הכוח הקונצנטרי. היכולת ליצור רמה גבוהה של גיוס יחידות מוטוריות גם מפיקה את ההבדל ברמות גבוהות של עייפות. אם ניצלת את כל ה- ATP שלך בעשיית עבודה קונצנטרית- כי יש לך היכולת להפיק עצימות כיווץ זו – לא יישאר לך מספיק כוח לעשות עוד הרבה חזרות אקסצנטריות, וגם ההפך הוא נכון.

תנועות מתפרצות כמו קפיצה אנכית שמדגימה כוח מתפרץ ואת הדרישה שלו לרמה גבוה של גיוס יחידות מוטוריות נפוץ לראות נשים מבצעות ברמה נמוכה של מיומנות מאשר גברים באותו הגודל. משחקי שדה, טניס, כדורסל, הרמת משקולות, וכל סוג ספורט שמיסודו מערב רכיב של ביצועי כוח מתפרץ, מציג דרגה גבוהה של הבדלים בין המינים, עד למצב בו הנשים הטובות בעולם יכולות לרוב להיות מנוצחות ע"י תלמיד תיכון או אוניברסיטה. אפילו אימונים מחזוריים שדורשים רמות גבוהות של גיוס יחידות מוטוריות למקטעים קצרים החוזרים על עצמם, כמו ספרינטים בריצה או אופניים, גם מראים על הבדלים בין המינים. האפקט של טסטוסטרון אכן נחרץ, ולפעמים מפתה.

רמת קושי סובייקטיבית

.

טבלה 1: הקושי בחזרות כפונקציה של עצימות ונפח. להשלים סט של 3 חזרות עם 90% מה- 1RM זה קשה, כמו גם סט של 15 חזרות עם 60% מה- 1RM. לכן, אימון עם 60% ל-15 חזרות לא יכול להיחשב אימון התאוששות יותר מאימון של 3 חזרות עם 90%. התאוששות בזמן תכנית מחזורית דורשת הפחתה במשקל העבודה יחד עם שמירה או הפחתה של מספר החזרות. לדוגמה, אם אנחנו עובדים בטווח 3 חזרות לאימוני כוח, 90% יהיה אימון קשה שיאפשר התקדמות. עשיית 3 חזרות עם 70% יחשב אימון קל, אחד שיאפשר התאוששות.

רמת קושי סובייקטיבית

.

.

טבלה 2: הגרסה הנשית לטבלה 1, מדגימה את הקושי במספר החזרות כאשר העצימות והנפח משתנים לנשים.

בנוסף להבדלים ביעילות העצבית של השריר, ההבדל במסת השריר בין נשים לגברים מסבירה את ההבדל התהומי בכוח פלג גוף עליון בין המינים, אפילו בין אתלטים המאומנים היטב במידה שווה, במצב גופני טוב ובאותו הגודל. הבדלים אלו לחלוטין באשמת הפערים ברמות הטסטוסטרון. זריקה, דחיקה, הרמה של הגוף בעבודה או אימונים לענפי ספורט שונים כמו גם להתעמלות קרקע מכשירים, גולף, ושחיה כולם מראים הבדלים ניכרים בביצועים בין נשים לגברים.

.

למעשה, ניתן להסביר מקרים בהם הפער בביצועים בין אישה לגבר מאותו סדר גודל מצטמצם, בדרך כלל ע"י רמות טסטוסטרון גבוהות מהנורמה בבחורה המסוימת. הדבר יכול לקרות בעקבות צריכה חיצונית של ההורמון או כאשר באופן טבעי ישנם רמות חריגות של ההורמון. יתכן גם עקב הסתגלות לעומס עבודה גבוה שגרם להעלאת היצור הפנימי של הטסטוסטרון או של DHEA, העלאה זעומה אך מועילה ביותר להתאוששות ולביצועים ללא תופעות הלוואי הגבריות. המידע בנושא הוא לא טוב במיוחד, אבל שוב, גם לא המחקרים, שנוטים להשתמש במכונות מבודדות כתרגילים לצורך יצירת עומס.

ישנם הבדלים נחרצים בין רמות הטסטוסטרון של נשים לגברים שהבדלי הכוח בין המינים נקבעים כמעט לחלוטין ע"פ רמות ההורמון, לעומת זאת בין גברים- נאמר בין אתלט לכלכלן- בעודם הורמונליים לנקודה מסוימת, מיוחסים יותר לגורמים אחרים.

.

הבדלים גדולים אלו בין ביצועי נשים לגברים יתכן וחיזקו את עמדת תעשיית הכושר בצורך בתכניות, תרגילים ומתקנים ע"פ מין. אבל כבר התרברבתי באינטליגנציה שלכם, וכולנו יודעים שיש מעט הגיון לאמן נשים בתכניות לא אפקטיביות, כמו לאמן גברים בתכניות לא אפקטיביות. זה כיון שההבדלים בין המינים אינם מהווים חלק משמעותי בפיזיולוגיה; נשים וגברים לא שונים כמו, לדוגמה, קנגרו ושושנת ים. הורמונים הנם חומרים מאוד חזקים. הם אסורים מהסיבה הזו, לא בגלל שהם מסוכנים. הורמונים הניתנים לשני אורגניזמים שלמעט הבדלים הורמונליים אלו היו זהים, יכולים לגרום לשינויים משמעותיים, אבל הבדלים אלו הם עדיין שאלה של דרגה, לא של תבנית בסיסית. גבר ואישה שניהם מגייסים יחידות מוטוריות לצורך אותם תבניות התכווצות של השריר, אם כי בדרגות שונות של יעילות. פיזיולוגית, אנדי בולטון (powerlifter המחזיק בשיא עולם ל- deadlift עם חליפה) וסבתא שלכם פועלים באותה הדרך, באותו המובן שדני ענק וצ'יוואוואה שניהם כלבים. בשני המקרים זעזוע דורש תגובה, והתגובה הזו נקבעת ע"פ הפיזיולוגיה הבסיסית של האורגניזם. זו הרמה והקושי – לא הטבע- של אותה תגובה שמשתנה עם המצב ההורמונלי של אותו אורגניזם. טסטוסטרון מפיק כוח איתן יותר- המחזק את התגובה, וזה למה טסטוסטרון והמקבילים לו נלקחים להגברת האימונים ע"י אתלטים לעתים תכופות. רבותי, אני מניח שזה אומר שאנחנו מרמים.

.

זה גם אומר שסוג העומס הגורם להסתגלות הנחרצת יותר יהיה זהה לשני המינים, רק דרגת ההסתגלות תשתנה. סקוואטים עובדים אצל כולם טוב יותר מפשיטת ברכיים בגלל האיכות של המאמץ שהם מיצרים. סקוואטים מבוצעים עם אותם השרירים אצל כולם, הם קשים לכולם -קשים מספיק כדי ליצור לחץ על מגוון מערכות בגוף לכולם- וזה למה הם עובדים על כולם. גברים יותר יעילים בתגובות לזעזוע שיוצר הסקוואט וזה מתבטא בעליית רמות הטסטוסטרון, ומבחינה זו גברים יכולים להיות חזקים וגדולים מהר יותר מנשים. שימוש בשיטות פחות יעילות ליצירת לחץ משרתות נשים היטב כי הן מגיבות פחות ביעילות- ההפך הוא הנכון, תגובה פחות יעילה משמע חשיבות גדולה יותר לשיטת אימונים איכותית יותר. יש לציין יחד עם האמתות הכואבות שסקוואטים הם עדיין התרגיל הטוב ביותר לנשים להתאמן עם מוט, בדיוק כמו שהם לגברים.

.

תרגילי מוט דורשים כוח, שיווי משקל, כוח מתפרץ, קואורדינציה, וריכוז, המפיקים סוג של לחץ -ולכן ישנה הסתגלות- המתעלה על תרגילי רצפה בעצימות נמוכה או תרגילים מבודדים מכווני מכונות. העומס הוא הגירוי שבעקבותיו מגיעה ההסתגלות, ואיכות ההסתגלות תלויה באיכות העומס. תרגיל שלא דורש שיווי משקל לא יכול לשפר את שיווי המשקל. באותו אופן, אם צפיפות עצם, כוח מתפרץ, זריזות, קואורדינציה, וריכוז הם פרמטרים הדורשים שיפור, הלחץ הגורם להסתגלות חייב לפנות לפרמטרים אלו או שהם לא יסתגלו. עובדה פשוטה זו זוכה להתעלמות- או יותר הגיוני שפשוט לא מבינים כראוי- ע"י תעשיית הכושר, כך שהערך של סקוואט, דדליפט, לחיצת כתפיים, קלין, וקומבינציות של תנועות מוט עם מיומנויות התעמלות ואתלטיקה לא זוכה להוקרה.

זה גם יסבך את העסקים. זה מאוד קשה למצוא צוות של אנשים מוכשרים מספיק כדי לאמן אנשים ברמות גבוהות של מיומנות ועצימות. (לעזאזל, זה קשה למצוא אנשים שפשוט יבוא לעבודה להחתים שעון.) וכל עוד הסטנדרטים של מודל התעסוקה בענף לא ישתנה, ימשיכו להעסיק סטודנטים בשכר מינימום. מאמנים ראויים משתכרים יותר ממה שמכוני הכושר מוכנים לבזבז, וכל עוד הציבור לא דורש יותר, הוא לא יקבל יותר. אם בעתיד מנויים ישאלו יותר על אימונים פונקציונאלים, התעשייה תזוז לכיון הזה. כל עוד השוק למסילות ופילאטיס חזק, זה מה שמציעים למכירה; כאשר תרגילים עצימים ואפקטיביים יהיו פופולריים, השוק ימצא דרך להציע את זה. נכון לעכשיו עושה רושם שזה שאלה של חינוך.

.

ישנם סימנים שהתפיסה משתנה. ככל ש- CrossFit גדל נהיה קשה יותר להתעלם מהתוצאות של אימון הגון הנעשה בעצימות גבוהה, המדיה מתחילה לשים לב. מידי פעם משלבים כתבות בריאות על היתרונות באימוני התנגדות מול תכניות אימונים אירוביות בלבד, ושיעורים דמויי טירונות נפוצים במכוני כושר בכל רחבי המדינה, אלו חושפים יותר נשים לרעיון שאולי שקשה יותר עובד טוב יותר.

החלק המעניין הוא שלמעשה כולם כבר יודעים את זה, בגלל שיש מעט מאוד דוגמאות בחיים שלא הולכות ע"פ החוקים הבסיסיים של היקום, אלו שמכתיבים את ההתנהגות של כולם. אחד מאותם חוקים בסיסיים הוא, למעט יוצא מן הכלל של זכייה בלוטו, אתה דיי מקבל את המאמץ שאתה נותן. כולנו מציאותיים, למרות שלפעמים אנחנו מוכנים להאמין לאנשים שאומרים לנו אחרת, בנוגע לאימונים ובנוגע לחיים. מוקדם ככל האפשר שכולם- שני חלקי האוכלוסייה- יכירו בעובדה שאימונים אפקטיביים הם יותר דומים לאימוני אתלטים ופחות דומים לשכיבה על הרצפה, יותר מתייחסים לביצועים ופחות למראה, ככה יבינו שנשים לא צריכות מכוני כושר משלהן.

קרדיט: strong enough