ממתיקים מלאכותיים – הפחד הגדול מכולם

5 תגובות
מייק (משה) ביקוב | תזונה ותוספים | גרסה להדפסה
 

 מרבית האנשים לא באמת מבינים מה הם ממתיקים מלאכותיים וממה הם עשויים. בפועל, המילה "מלאכותי" מעוררת קונוטציה שלילית, בדומה לרצף המילים "מזון מהונדס" ו-"מזון מעובד" – זה פשוט לא נשמע טוב. אך האם המדע אכן מצליח להסביר שממתיקים מלאכותיים מזיקים לגוף האדם? ההבנה של המטבוליזם (חילוף חומרים) של החומרים הפעילים מאפשרת לנו להבין מהו בעצם כל ממתיק מלאכותי, מהיכן הוא מגיע ומהם תוצרי הפירוק שלו (אם יש כאלו). depositphotos_49212021_l-2015

ישנו מגוון רחב של ממתיקים מלאכותיים בתעשיית המזון. בסקירה הבאה נתמקד בנפוצים ביותר: אספרטיים, סכרין, סוכרלוז וסטיביה [1–9]. משום שהמילים "סוכרלוז" ו"סוכרוז" מעט מבלבלות, נעמוד על ההבדל ביניהם כבר עכשיו: סוכרוז (סוכר-וז) הוא סוכר לבן, סוכר השולחן המורכב מפרוקטוז וגלוקוז. סוכרלוז (סוכר-לוז) הוא ממתיק מלאכותי נטול קלוריות. אי לכך, אלו שני מרכיבים שונים הדורשים התייחסות שונה.

כדי לאמוד את הבטיחות של כל ממתיק מלאכותי, מתבצעים מחקרים הבודקים את רמת הרעילות של הממתיקים במינונים משתנים, קודם בחיות (עכברים, חולדות, ארנבים וקופים) ולאחר מכן בבני אדם. מחקרים אלו בודקים בעיקר את ספיגתם של הממתיקים במערכת העיכול, את המסלול המטבולי שלהם ואת הפרשתם (בשתן ובצואה) מהגוף. בדרך-כלל, המחקרים בודקים את ההשפעה של הממתיקים בתזונה היומית (הוספה למזון או לשתייה) או את השפעתם בזריקה ישירה שלהם לווריד. לאחר מכן נעשה מעקב אחר המסלול המטבולי שלהם בעזרת איזוטופים רדיואקטיביים. לאחר שנמצא המינון שאינו גורם נזק בריאותי לחיות ולבני אדם, מתגבשת לה המלצה על-ידי ארגוני הבריאות השונים. זו נקראת "הצריכה היומית המקובלת" (ADI – Acceptable Daily Intake). ה-ADI הוא בעצם מדד המראה כמה מאותו מרכיב תזונתי אנו יכולים לצרוך על בסיס יומי במשך כל חיינו ללא נזק בריאותי כלשהו [10].

ה-ADI נחשב למדד מחמיר ביותר, מכיוון שהוא לוקח בחשבון אוכלוסיות רגישות, כמו נשים בהיריון וילדים. לדוגמה, במחקר מסוים שנעשה בחיות, נמצא ששימוש במינון של 4000 מ"ג/ק"ג משקל גוף לא הראה שום השפעות שליליות לכל אורך חייהן. בדרך כלל, ה-ADI נקבע כמאית מכמות זו כדי להבטיח שאף אדם, בין אם הוא רגיש ובין אם לאו, לא יגיע לגבול העליון, כביכול, של המינונים הבטוחים עבור אותו ממתיק מלאכותי. במקרה של אותו ממתיק בדוגמה הנ"ל, ה-ADI יהיה 40 מ"ג/ק"ג משקל גוף/יום (4000 חלקי 100).

ממתיקים מלאכותיים

אספרטיים

אספרטיים ידוע גם כ-E951, לערך פי 200 יותר מתוק מסוכר. 25 מ"ג אספרטיים שווה ערך מבחינת המתיקות שלו לכ-5 גרם (כפית) סוכרוז (סוכר לבן). כיום משתמשים באספרטיים במגוון רחב של ממתיקים ומזונות: משקאות קלים (לדוגמה, דיאט קולה), מסטיקים ללא סוכר, יוגורטים וחטיפי בריאות. למרבה ההפתעה, הערך הקלורי של אספרטיים שווה ערך לסוכר לבן – כ-4 קלוריות לגרם. אם כך, מדוע משתמשים עדיין באספרטיים כממתיק מלאכותי והוא נמצא בטוח עבור חולי סוכרת? משום שהכמות הדרושה של אספרטיים כדי להגיע לאותה מתיקות של סוכר לבן היא פי 200 פחות. כלומר, תצטרכו פי 200 פחות קלוריות (בערך 0.02 קלוריות אספרטיים לעומת כ-4 קלוריות מסוכר לבן). זהו כוחם האמיתי של הממתיקים המלאכותיים; בהתמודדות עם רעב ובבקרה על משקל הגוף.

הטבלה הבאה תעזור לכם להשוות את כמויות האספרטיים הנצרכות בממוצע על-ידי האוכלוסייה הכללית לבין כמויות האספרטיים ששימשו את החוקרים:

ועדת המומחים המשותפת של ארגון הבריאות העולמי FAO/WHO לתוספי מזון (JECFA) קבע עוד ב-1981 שהצריכה היומית המקובלת (ADI) של אספרטיים היא 40 מ"ג/ק"ג משקל גוף/יום (מינון השווה לכ-6 ליטר משקה דיאט), בעוד מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) קבע מינון של 50 מ"ג/ק"ג משקל גוף/יום (מינון השווה לכ-7 ליטר משקה דיאט לאדם ממוצע) [11]. כיום, הממתיק מאושר ב-90 מדינות בעולם.

 

אמנם הצריכה של הממתיק עלתה משמעותית משנת 1980, המינונים שבני אדם משתמשים בהם עדיין נמוכים בהרבה מה-ADI. בארה"ב מינון הצריכה עומד על 4.9-13.3 מ"ג/ק"ג/יום ובאירופה הממוצע הוא 1.2-5.3 מ"ג/ק"ג/יום, כאשר המשתמשים ה"כבדים" צורכים עד 15.6 מ"ג/ק"ג/יום [12,13]. לסיכום, ארגון הבריאות האירופאי (ורבים אחרים) מצהיר שאין סכנה בריאותית בצריכה של אספרטיים במינונים המקובלים, כלומר, אלו שנמוכים מהמינון המקובל לצריכה היומית [13]. אם אתם בכל זאת מגיעים לטווח העליון של המינונים המומלצים אתם לא פחות מיצירתיים והגיע הזמן כנראה להוריד קצת מהמינון של הדיאט קולה/זירו (אישית, עדיין לא הכרתי מישהו שמסיים 6-7 ליטר משקה דיאט ביום).

מטבוליזם

אספרטיים מתפרק באופן מהיר לשלושה מטבוליטים עיקריים:
1. פנילאלנין (Phenylalanine) – אחת מ-20 חומצות האמינו שקיימות בטבע. זו היא חומצה אמינית שגופינו אינו יכול לייצר בעצמו ולכן אנו נדרשים לצרוך אותה ממקור חיצוני.

2. חומצה אספרטית (Aspartic Acid – אספרטט) – גם היא חומצה אמינית, אך בניגוד לפנילאלנין גופינו יכול לייצר אותה בעצמו ואינו זקוק לה ממקור חיצוני.

3. מתנול (Methanol) – קרי כוהל. ניתן למצוא אותו במינונים נמוכים בגוף האדם וגם בפירות (לדוגמה, בתפוחים).

אספרטיים מתפרק באופן מלא במערכת העיכול לשלושת המטבוליטים הנ"ל על-ידי שני אנזימים: "Esterases" ו-"Peptidases". לאחר מכן, פנילאלנין, חומצה אספרטית ומתנול נספגים לדם דרך מערכת העיכול. אולם, הספיגה היא מזערית עד כדי לא קיימת. בכוס מיץ עגבניות, למשל, יש פי 6 יותר מתנול מאשר כמות האספרטיים שתמצאו בדיאט קולה [14]. ב-100 גרם עוף תמצאו פי 12.5 יותר פנילאלנין ופי 40 יותר חומצה אספרטית מאשר במשקאות הדיאט למיניהם [14]. גם עבור נשים שמניקות אין סיבה לדאגה, משום שלא נמצאו שרידים של אספרטיים בחלב אם [15]. במחקרים שבוצעו תחילה בחיות ולאחר מכן בבני אדם, ניתן היה לראות שאספרטיים (בשילוב עם איזוטופים רדיואקטיביים למעקב) במינון של 10-1600 מ"ג/ק"ג/יום התפרק כולו במערכת העיכול למתנול, לחומצה אספרטית ולפנילאלנין, ללא "זליגה" של אספרטיים במתכונתו המקורית לדם (רק שלושת המטבוליטים נספגים לדם). נמצא שלאחר תהליכי העיכול, שלושת המרכיבים הללו עוברים את אותם התהליכים המטבוליים בדיוק כמו שהיו מגיעים ממקורות תזונתיים טבעיים [13,16–19].

בטיחות

חלק מהמתנגדים לצריכת אספרטיים טוענים שצריכה מוגברת של הממתיק המלאכותי תעלה את כמות המתנול בגוף האדם ובכך תגרום ל"הרעלת מתנול". מספר רב של מחקרים בחיות ובבני אדם בדק את הסוגיה וגילה שלא נמצא שינוי ברמות המטבוליטים של מתנול בדם לאחר צריכת מוצרים המכילים אספרטיים. גם לאחר צריכה של כמויות גבוהות מאוד של הממתיק או צריכה כרונית לאורך זמן [12,14] לא נצפה שום שינוי שכזה. בנוסף, ה-FDA האמריקאי קבע רמה בטוחה של צריכת מתנול במינון של 7.1-8.4 מ"ג/ק"ג/יום, מינון הגבוה פי 25 מכמות המתנול המתקבלת מצריכה של אספרטיים ביממה, גם אם נצרכת בכמויות גדולות מאוד. מתנול קיים גם במוצרים טבעיים במינונים גבוהים יחסית. לדוגמה, ב-200 מ"ל (כוס פלסטיק) של מיץ פירות טבעי תוכלו למצוא 28 מ"ג מתנול, כמות הגבוהה מזו המתקבלת עקב צריכה של אספרטיים, גם אם אתם נחשבים לצרכנים "כבדים" של הממתיק המלאכותי. מתנול ניתן למצוא גם בקפה, בירקות ובמשקאות אלכוהוליים.

מעניין אתכם לדעת כמה דיאט קולה אתם יכולים לשתות בלי לפגוע בבריאותכם? הרבה יותר ממה שכל אחד ואחת מכם יצליחו, כנראה, להכניס לגופו ביממה. במחקר שבדק את רמות המתנול בדמם של בני אדם לא נמצאו שינויים אף לאחר צריכה של אספרטיים במינון של 34 מ"ג/ק"ג/יום, כמות הגבוהה פי עשרה מהכמות שנצרכת על-ידי צרכנים "כבדים" על בסיס יומי (פי עשרה מהצרכנים בעשירון העליון). כדי למתוח עוד קצת את הגבול, המשתתפים צרכו אספרטיים במינון של 100 מ"ג/ק"ג/יום; שווה ערך ל-15 ליטר משקה דיאט ביום לאדם השוקל 60 ק"ג. רק במינון של מעל ל-100 מ"ג/ק"ג/יום נמצאו הבדלים משמעותיים סטטיסטית ברמת המתנול בדם. אצל משתתפים שצרכו 200 מ"ג/ק"ג/יום (שווה ערך ל-30 ליטר של משקה דיאט) נמצאו מינונים גבוהים יחסית של מתנול בדם, אך לא נמצאו מינונים גבוהים של המטבוליט של מתנול (Formate). מאחר שנמצאו כמויות גבוהות מאוד של Formate בשתן (ולכן לא נמצאו כמויות גבוהות של המטבוליט בדם), ניתן להסיק כי גופינו מגביר את קצב פינוי המטבוליט מהגוף כדי להתמודד עם כמויות גדולות מאוד של הממתיק ובעיקר כמויות גדולות של מתנול [12,20,21]. כמובן, קצב הפינוי לא נשמר, בהכרח, לאורך זמן ותיתכן "שחיקה" מסוימת. אך כמה אנשים אתם מכירים שצורכים 30 ליטר של משקה דיאט ביום?

עולם המחקר אף הרחיק עוד יותר ובדק צריכה של אספרטיים אצל תינוקות ואצל חולים כרוניים. נמצא שתינוקות בגיל שנה שצרכו אספרטיים במינון של 34-100 מ"ג/ק"ג/יום יכולים לעכל ולפרק אספרטיים בדומה לאנשים מבוגרים. כמות המתנול (והמטבוליטים של מתנול) שנמדדה בדמם הייתה דומה ואף נמוכה יותר מזו שנמצאה אצל אנשים מבוגרים שצרכו את הממתיק המלאכותי במינון דומה [22]. גם במחקר שכלל אנשים בריאים ואנשים בעלי מחלת כבד, אשר רגישים במיוחד לכמויות גדולות של מתנול, לא נמצאו רמות שונות של מתנול בהשוואה בין שתי הקבוצות, וזאת לאחר שצרכו אספרטיים במינון של 15 מ"ג/ק"ג (מינון השווה ל-3 עד 4 ליטר של משקה דיאט) [23]. במחקר אחר נראה שצריכה כרונית של אספרטיים במינון של 75 מ"ג/ק"ג (מינון השווה ל 15-20 ליטר משקה דיאט) במשך שישה חודשים, לא השפיעה על רמות המתנול ורמות המטבוליטים בדמם של המשתתפים [24].

מטבוליט נוסף של אספרטיים הוא חומצה אספרטית (אספרטט), שהיא חומצה אמינית שהגוף מסוגל לייצר בעצמו ואינו זקוק לה ממקור תזונתי חיצוני. מספר מחקרים שנעשו בחיות ניסו לבדוק את רעילותה לגוף של החומצה האספרטית, ומצאו שצריכה גבוהה של אספרטט מעלה את רמות המטבוליט בדם ועלולה לגרום לנקרוזה (מוות תאים) עצבית. אולם, מחקרים שנעשו בחיות ובבני אדם מצאו שצריכה שכזו אינה ריאלית לאוכלוסייה הכללית. המסקנה שהתקבלה היא שצריכה של מוצרים המכילים אספרטט או כאלו שמתפרקים לאספרטט, כמו הממתיק המלאכותי אספרטיים, אינה מעלה את רמות האספרטט בדם. הסיבה לכך היא שהחומצה האמינית עוברת חילוף חומרים מהיר למדי ומשתלבת בחלבונים שהגוף מייצר כדרך קבע, ללא קשר לכמות הממתיק הנצרכת [25]. לדוגמה, במחקר שבו ילדים ומבוגרים צרכו אספרטיים בכמות גבוהה (עשירון עליון), נמצא שמינון האספרטט שהגיע מאספרטיים היווה בסך הכול 2% מכלל האספרטט שמקורו בתזונה היומית. כמו כן, רמתו בדם לא השתנתה בשתי האוכלוסיות[14].

במחקרים שבדקו את השפעת צריכת אספרטיים במינונים של 34-50 מ"ג/ק"ג משקל גוף (מינון השווה ל-8 עד 10 ליטר של משקה דיאט) לא נמצאו שינויים ברמות האספרטט או ברמות המטבוליטים של החומצה האמינית בדמם של אנשים מבוגרים [25–27]. מחקרים ארוכי טווח (במשך 24 שבועות) שבדקו צריכת אספרטיים במינון של 75 מ"ג/ק"ג לא מצאו שינויים ברמות האספרטט בדם. במחקר שבוצע בתינוקות בני שנה, בו ניתן אספרטיים במינון של 34-50 מ"ג/ק"ג, לא נמצאו שינויים ברמת האספרטט (או חומצות אמינו אחרות/מטבוליטים) בדם [28]. במחקר אחר נבדקה השפעת צריכת אספרטיים בנשים במינון של 50 מ"ג/ק"ג. גם פה לא נמצא שינוי בכמות האספרטט או בכמות מטבוליט נוסף של אספרטיים או של פנילאלנין בחלב האם [29].

חומצת האמינו פנילאלנין היא מטבוליט נוסף של אספרטיים. ניתן למצוא אותה כמעט בכל איבר בגופינו, וגם במוח. גופינו אינו מסוגל לייצר את החומצה האמינית בעצמו, ולכן אנו זקוקים לקבל אותה מהתזונה. במחקרים שבוצעו בבני אדם שצרכו אספרטיים במינונים גבוהים (עשירון עליון) לא נמצא שינוי ברמות הפנילאלנין בדם [12,25].

מרבית המחקר שנעשה בנושא צריכת פנילאלנין ואספרטיים בוצע באנשים שחולים במחלה תורשתית (וגנטית) הנקראת "פנילקטונוריה". מחלה זו נגרמת עקב תפקוד לקוי של האנזים פנילאלנין הידרוקסילאז האחראי לפירוק פנילאלנין. כתוצאה מכך, אלו שחולים בפנילקטונוריה סובלים מרמות גבוהות של פנילאלנין בדם, ולכן נמצאים בסיכון גבוה לחלות במחלות נירולוגיות שונות. אצל אנשים בריאים, צריכת אספרטיים במינון של 34 מ"ג/ק"ג (מינון שווה ערך ל-8 עד 10 ליטר של משקה דיאט. זהו מינון הגבוה מהמאון ה-99, כלומר, רק 1% מהצרכנים צורכים יותר מכך) ובמינון של 50 מ"ג/ק"ג העלתה את רמת הפנילאלנין בדם פי שניים עד פי שלושה, מה שעל פני השטח נורמלי לחלוטין מאחר שרמת הפנילאלנין בדם עולה פי שניים-שלושה גם לאחר אכילת ארוחה [30].

לאחר צריכה של אספרטיים במינון של 100-200 מ"ג/ק"ג/יום, רמות הפנילאלנין עלו משמעותית והיו גבוהות פי ארבעה עד פי שמונה מהנורמה. רמות אלו נחשבות לגבוהות אצל אדם בריא, אך נצפות באופן עקבי אצל אלו שחולים בפנילקטונוריה. מחקרים ארוכים יותר שבוצעו במשך 13-21 שבועות במבוגרים, בילדים, בנערים ובאלו שחולים בפנילקטונוריה, הראו שצריכה של אספרטיים במינון של 30-77 מ"ג/ק"ג (או 1800 מ"ג) לא הראתה שינויים ברמות הפנילאלנין אצל המשתתפים [31]. מחקר נוסף בוצע כדי לדמות את הצריכה בעולם האמיתי: אנשים בריאים צרכו אספרטיים במינון של 10 מ"ג/ק"ג משקל גוף (מינון השווה ל-2 עד 3 ליטר של משקה דיאט) כל שעתיים במשך שש שעות (בשלוש מנות). תוצאות המחקר הראו שלא נמצאו רמות חריגות של המטבוליטים של אספרטיים בקרב אלה שצרכו את הממתיק המלאכותי ביחס לקבוצת הביקורת [32]. לסיכום, הסיכוי להגיע לרמות של 100-200 מ"ג/ק"ג/יום של אספרטיים שואפים לאפס (12-24 ליטר של משקה דיאט), וסביר להניח שרק מינונים גבוהים ביותר, שאינם ריאליים עבור האוכלוסייה הכללית, יגרמו לנזק בריאותי כלשהו, אם בכלל.

סכרין

השימוש בסכרין, אחד הממתיקים המלאכותיים הראשונים והידוע גם כ-E954, החל עוד בשנת 1900. סכרין מתוק פי 300-500 מסוכר לבן, אך חסרונו הגדול הוא באי-יכולתו לעמוד בטמפרטורות הגבוהות מ-125 מעלות צלזיוס (מתיקותו פוחתת משמעותית), לכן כמעט שאינו משמש באפייה [33]. ה-ADI שקבע JECFA עבור הסכרין הוא 0-5 מ"ג/ק"ג/יום.

מטבוליזם

85-95% מהסכרין נספג ומופרש בשתן והשאר בצואה. מחקרים, ובהם הוזרק לנבדקים סכרין ישירות לווריד, הראו שזמן מחצית החיים של הממתיק הוא 70 דקות (בבני אדם), כלומר, הגוף מפנה אותו במהירות רבה [34]. במחקרים אחרים שבוצעו עם איזוטופים רדיואקטיביים, נראה שסכרין אינו מתפרק בבני אדם או בחיות ומופרש כולו בשתן או בצואה [35].

בטיחות

מחקרים שבוצעו בעכברים הראו נזק בריאותי (סרטן בשלפוחית השתן) שנגרם עקב צריכת סכרין, ובשנת 1977 ה-FDA אסר את השימוש בו. הסכרין, מאז, עמד במרכזם של ארבעים שנות מחקר שבסופם הוציאה ב-2010 הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה הצהרה, שסכרין בטוח לשימוש ושלא נמצא קשר בבני אדם בין מחלת הסרטן לצריכת הממתיק. בנוסף, המכון הלאומי של ארה"ב לחקר מחלת הסרטן הוציא הצהרה דומה לזו של הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה. אחד ההסברים שניתנו היה שהמנגנון שבו העכברים קיבלו את הסרטן בשלפוחית השתן אינו תקף לבני אדם מבחינה פיזיולוגית [36–38]. יתרה מכך, נמצא שגם תיסוף של ויטמין C (חומצה אסקורבית) במינון דומה לזה של סכרין הביא את העכברים לפתח סרטן בשלפוחית השתן [39,40]. בארבעים השנים האחרונות בוצעו מחקרים קליניים רבים בחיות ובבני אדם והתוצאה בכולם זהה: לא נמצא קשר בין סרטן לבין צריכת סכרין בבני אדם [41,42].

כיום, לא רק שלא נצפו תופעות לוואי שליליות עקב צריכת סכרין, מחקרים בנושא הסרטן שנעשו בשיטות חדשות ומתקדמות יותר אף מצאו יתרונות בצריכת הממתיק. אוניברסיטת פלורידה שבארה"ב למשל, פרסמה מחקר שתיאר כיצד סכרין מדכא את פעילותו המוגברת של האנזים Carbonic Anhydrase IX בעת היווצרותם של תאים סרטניים, בעיקר בכבד ובחזה (סרטן השד).

סטיביה

השם סטיביה, הידוע גם כ-E960 (כן, גם מרכיבים "טבעיים" מקבלים מספר E כלשהו) מתייחס למרכיבים המיוצרים מהצמח Stevia rebaudiana (Bertoni). גליקוזידים של סטיביול (Steviol Glycosides) הם משפחת מרכיבים בצמח הסטיביה המקנים את הטעם המתוק שרובינו מכירים. מדובר בעיקר על שני מרכיבים עיקריים: Rebaudioside A ומרכיב בשם Stevioside [43,44.

מטבוליזם

מבחינה מטבולית, שני מרכיביה העיקריים של הסטיביה הופכים למרכיב בשם Steviol ועל פיו נקבע ה-ADI. קיימים כ-8 סוגי Rebaudioside ולכל אחד מהם רמת מתיקות שונה (אם כי משתמשים בעיקר בסוג A). כל אחד מפיק Steviol במינון אחר בגוף האדם, לכן ה-JECFA ניסה לקבוע מדד שימנע כמה שיותר בלבול אצל הצרכן. שני המרכיבים, Rebaudioside ו-Stevioside מתפרקים במעי ל-Steviol על-ידי מין ספציפי של חיידקים הנקרא Bacteroides, ולאחר מכן הוא מפונה לכבד ומשם לכליות ודרך השתן.

בטיחות

למרבה הפלא, בשנת 1991 עלי הסטיביה נאסרו לשימוש בארה"ב עקב מחסור במחקרי בטיחות, אך בשנת 1995 אושר הממתיק לשימוש כתוסף תזונה. גם בקנדה, באוסטרליה וברשויות באירופה אסרו על שיווק ומכירה של סטיביה בשטחן. במשך שנים רבות סרב ה- JECFA לקבוע את רמות ה-ADI לסטיביה בגלל חוסר במחקר איכותי. משום כך, וועדת JECFA מימנה מספר מחקרים שנערכו בין השנים 1990 ו-2007, ורק בשנת 2008 נקבעו רמות ADI עבור סטיביה. באותו הזמן אישר ה-FDA האמריקאי את השימוש בה. בשנת 2011 אושר הממתיק באיחוד האירופאי ובשנת 2012 בקנדה. כיום, וועדת JECFA אישרה ADI זמני לסטיביה העומד על 0-2 מ"ג/ק"ג/יום. בעקבות מחקרים עדכניים שהשתמשו במינונים גבוהים יותר ונמצאו בטוחים, צפוי ה-ADI להשתנות ל 0-4 מ"ג/ק"ג/יום.

במחקרים רבים שנעשו בעיקר בבעלי-חיים ולמשך 13 שבועות לא נמצאו נזקים בריאותיים מצריכת סטיביה במינון שנע בין 137 מ"ג/ק"ג משקל גוף/יום ועד לכ-10,000 מ"ג/ ק"ג משקל גוף/ יום [45–50]. מחקרים אחרים בבעלי-חיים שנמשכו שנתיים מצאו שמינונים של 600 מ"ג/ק"ג משקל גוף/ יום אינם מזיקים [49,51]. בהתחשב בעובדה שה-ADI שנקבע כיום הוא עד 0-2 מ"ג/ק"ג משקל גוף וה-ADI העתידי הוא עד 0-4 מ"ג/ק"ג משקל גוף, המינונים שמשתמשים בהם במחקרים הם לא פחות ממטורפים וכאלו שאף אדם לא יגיע אליהם שלא בכוונת תחילה.

סוכרלוז

למרבה הפלא, הממתיק המלאכותי סוכרלוז, שמספרו הכימי הוא E955, מיוצר מסוכר לבן, אך מתיקותו גדולה ממנו פי 600. כיוון שעבר שינוי כימי, גופינו אינו מזהה אותו כסוכר לבן, ולכן כמעט שאינו מתעכל ואינו משפיע על רמות הסוכר או האינסולין בדם. סוכרלוז אושר לראשונה על-ידי ה-JECFA בשנת 1989 וב-1999 על-ידי ה-FDA. ה-ADI שנקבע בשנת 1991 ע"י JECFA עומד על 0-15 מ"ג/ק"ג/יום ואילו זה שנקבע ע"י ה-FDA עומד על 0-5 מ"ג/ק"ג/יום [2]. לשם השוואה, בכל שקית ממתיק מלאכותי עם סוכרלוז יש כ-5 מ"ג סוכרלוז. לאדם השוקל כ-70 ק"ג נדרש לצרוך כ-70 שקיות עם הממתיק סוכרלוז כדי להגיע לרף העליון שקבע ה-FDA או כ-210 שקיות לרף העליון שקבע ה-JECFA. כמו ששמתם כבר לב, אלו כמויות שלא ניתן להגיע אליהן שלא בכוונת תחילה.

מטבוליזם

אחד המחקרים בתחום ניסה לעמוד על אופן ההתעכלות של הממתיק בגופינו. המחקר, שבוצע בעכברים והשתמש באיזוטופים רדיואקטיביים, מצא שהממתיק הופרש מגופה של החיה תוך 72 שעות (כשאר המינון שבו השתמשו נע בין 100 ל-3,000 מ"ג/ק"ג) [52]. ממצאים דומים התגלו גם בבני אדם ובחיות אחרות [53]. במחקר עם איזוטופים רדיואקטיביים בשילוב עם סוכרלוז, נמצא שבני אדם שצרכו סוכרלוז הפרישו 99% ממנו בצואה. שני מטבוליטים של סוכרלוז נמצאו גם בשתן. מחקר פרמקוקינטי מורחב מצא שגם אם יש מטבוליזם מזערי של סוכרלוז הוא מתרחש על-ידי רקמות הגוף ולא על-ידי החיידקים במעי [53]. סוכרלוז נחקר באופן מורחב גם בבני אדם ונמצא שעובר מטבוליזם מועט (1-2% לכל היותר), כאשר השאר מופרש בשתן [54].

בטיחות

באחד המחקרים שנעשו בעכברים ובחולדות ניסו לבחון את מינון הצריכה הבטוח של סוכרלוז [55]. החוקרים השתמשו במינון של 10-16 גרם סוכרלוז לכל ק"ג משקל גוף, מינון השווה לכ-6 ק"ג סוכר לבן לכל ק"ג משקל גוף ושווה במתיקותו לכ-450 ק"ג סוכר לאדם השוקל 80 ק"ג. גם כאשר משווים את כמויות הצריכה הממוצעות לכמויות ששימשו את החוקרים (הגדולות פי כמה וכמה מה-ADI, העומד על 0-15 מ"ג/ק"ג משקל גוף) מגלים כי אין שום השפעות שליליות על מערכת העיכול או על מערכות אחרות בגוף. מחקרים נוספים בדקו את ההשפעה של סוכרלוז על חולדות במשך כל שנות חייהן במינון השווה במתיקותו לכ-20 ק"ג סוכר. גם כאן לא נמצאו שום השפעות שליליות כלשהן[52,53,55–59].

מחקרים אחרים ניסו לבדוק את השפעות הסוכרלוז על חולדות עוד כשהיו עוברים. סוכרלוז ניתן לחולדות לאורך כל חייהן ולא נמצאו השפעות שליליות על בריאותן. החוקרים השתמשו במינון שהיה שווה ערך במתיקותו לכ-20 ק"ג סוכר לאורך כל אורך המחקר [58,59].

מקבץ המחקרים שנעשו בבני אדם הראה כי המטבוליזם של סוכרלוז בבני אדם דומה לזה של חולדות, עכברים וכלבים. במחקר קליני שנעשה במשך 13 שבועות בשיטת "סמיות כפולה" (שבו החוקרים וגם הנחקרים לא יודעים מי מהנחקרים שייך לקבוצת הניסוי ומי מהם שייך לקבוצת הביקורת) צרכו המשתתפים סוכרלוז במינון של 125 מ"ג במשך 3 שבועות. לאחר מכן, צרכו המשתתפים סוכרלוז במינון של 250 מ"ג במשך 4 שבועות. ואז, צרכו המשתתפים סוכרלוז במינון של 500 מ"ג במשך 5 שבועות. דגימות הדם, השתן וערכי האק"ג שנלקחו במהלך כל המחקר היו תקינים לגמרי [55]. מחקר נוסף שנמשך 6 חודשים בדק את ההשפעה של סוכרלוז בקרב חולי סוכרת ובקרב אנשים בריאים, כאשר המינון נקבע על 1000 מ"ג/לאדם/יום. תוצאות המחקר הראו שסוכרלוז אינו משפיע על רמות הסוכר בדם ואינו מזיק לשיניים [61–66].

ממתיקים מלאכותיים והחיידקים במעי

אספרטיים

הממתיק מתפרק באופן מלא לשלושה מטבוליטים הנספגים לדם דרך המעי הדק: מתנול ושתי חומצות האמינו חומצה אספרטית ופנילאלנין. מספר מחקרים הראו שהממתיק או המטבוליטים שלו לא נמצאו במעי הגס. כיוון שמרבית חיידקי מערכת העיכול נמצאים במעי הגס ולא במעי הדק, צריכה של אספרטיים אינה יכולה להשפיע עליהם בכל דרך שהיא [13]. אמנם, כמה מהמחקרים דווקא דיווחו על שינויים בהרכב החיידקים במעי הגס, מרביתם נערכו בצורה לקויה, ואין ערובה לכך שהמסקנות שהוסקו אכן קשורות לצריכה של אספרטיים. אחד המחקרים הללו בחן את השפעתה של תזונה דלה או עשירה בשומן, על עכברים, ושכללה מים מתוספים ושאינם מתוספים באספרטיים. העכברים שצרכו את המים המתוספים צרכו 17-25% פחות קלוריות, ולכן גם צרכו פחות שומן, חלבון, סיבים תזונתיים ומרכיבים תזונתיים אחרים. כל זה עלול להביא לשינויים בהרכב החיידקים במעי הגס [67].

סטיביה

במחקר אחר נבדקה השפעתה של הסטיביה על חיידקים אנאירוביים שנלקחו ממעיהם של בני אדם. לא נצפו השפעות שליליות כלשהן על הרכב החיידקים או היחס ביניהם. מחקרים וסקירות נוספים מאששים זאת [70, 69].

סוכרלוז

עוד לפני שאישרו שימוש חופשי בממתיק, ארגון הבריאות האירופאי חקר את ההשפעה של סוכרלוז על החיידקים במעי ולא הצליח למצוא השפעות שליליות כלשהן על היחסים בין החיידקים או על סוגיהם. לעומת זאת, שני מחקרים שפורסמו לאחרונה ניסו לטעון שצריכה של סוכרלוז יכולה לשנות את הרכב החיידקים במעי. בחינה מדוקדקת של המחקרים העלתה כי הללו לא השתמשו בסוכרלוז, אלא בפורמולה המורכבת מסוכרלוז וחומר אחר (1% סוכרלוז ו-99% מלטודקסטרין או מילוי אחר שדומה לכך כדי לתת נפח למוצר) [68,71]. גם במחקר של מכון ויצמן הרכב החיידקים במעי לא נמדד בשום שלב [68]. עד כה נמצא מחקר עיקרי יחיד שסותר, לכאורה, את הטענות הנ"ל. במחקר זה, שהשתמש בחולדות, נמצא שצריכת סוכרלוז עלולה לגרום להעלאה במשקל, לשינויים ביחסי החיידקים במעי ולשינויים בפעילות האנזימטית במערכת העיכול [71]. למרות זאת, סקירה ארוכת טווח של מומחים ממדינות שונות הצביעה על בעיות קשות בשיטות המחקר שהשתמשו בהן, שאינן תואמות את תוצאות המחקר [72].

סכרין

מחקר שבוצע בעכברים לפני שלושים שנה מצא, לכאורה, שצריכה של סכרין בשיעור של 7.5% מסך צריכת הקלוריות היומית למשך שלושה חודשים עלולה לשנות את הרכב החיידקים במעי. החוקרים מצאו יותר חיידקים אירוביים ואנאירוביים בצואתם של העכברים מאלה שבקבוצת הביקורת. ואולם, הממצאים הצביעו על סוגים רבים של חיידקים שנמצאו בצואתם של העכברים, ללא עוצמה סטטיסטית מסוימת כלפי אחד המינים. אי לכך, קשה להסיק מסקנות לגבי הקשר בין צריכת סכרין לבין שינוי היחסים בין החיידקים במעי [73].

במחקר נוסף, שגם בו צרכו העכברים סכרין במינון של 7.5% מסך צריכת הקלוריות היומית ולמשך עשרה ימים, גילו החוקרים שמספר החיידקים האירוביים במעי עלה (בעוד מספר החיידקים האנאירוביים נשאר ללא שינוי). כמו במחקרים רבים אחרים, גם כאן תוצאות המחקר היו מוטות, כיוון שקבוצת הבקרה צרכה תאית בשיעור של 7.5%, נתון שעלול לשבש את הרכב החיידקים במעי (חלק מהחיידקים מחבבים מאוד תאית ומסוגלים להשתמש בה לאנרגיה) [74].

במחקר שנערך במכון ויצמן הציגו החוקרים מסקנה שלפיה השימוש בסכרין פוגע במאזן החיידקים במעי. יחד עם זאת, לא הצליחו החוקרים להציג איזשהו מכניזם מולקולרי שיסביר זאת. קצת מזכיר את הניסיון של חוקרים אחרים להראות כי אספרטיים פוגע במאזן החיידקים במעי, וזאת למרות העובדה שאספרטיים מתפרק בגופינו לשלושה מטבוליטים טבעיים שקיימים גם במזונות אחרים.

נוסף על כך, הציגו החוקרים ממכון ויצמן ממצאים ממחקר שכלל שבעה משתתפים שצרכו סכרין, כאשר רק ארבעה משתתפים הראו תגובה גליקמית פחותה מזו של שלושת המשתתפים האחרים, שלא הראו שינוי כלל. עוד הציגו החוקרים שמאזן החיידקים בקרב ארבעת המשתתפים שצרכו סכרין היה שונה מהשאר, אך כשבוחנים את הנתונים מגלים שמאזן החיידקים היה שונה עוד לפני השימוש בסכרין.

בקרת הרעב והעלאה במשקל

מחקרים רבים ניסו להסביר את הקשר בין ממתיקים מלאכותיים לבין עלייה במשקל ושיבוש במנגנון בקרת הרעב. במחקר של Rodin ושותפיו נבדקו השפעותיו של משקה המכיל אספרטיים על מנגנון הרעב, כנגד השפעותיהם של משקאות שהכילו סוכר או מים בלבד. תוצאות המחקר לא הראו עלייה בתחושת הרעב או בצריכה קלורית עודפת [75, 76].

למרבה הפלא, מחקרים אחדים לא רק שלא מצאו קשר בין משקאות הדיאט (שמכילים ממתיקים מלאכותיים), צריכה קלורית מוגברת ושיבוש במנגנון בקרת הרעב, אלא שנמצא בדיוק ההפך: משקאות דיאט הם כלי עזר עיקרי בבקרה על הצריכה הקלורית ובירידה במשקל אצל מבוגרים ואצל ילדים [77–81]. דוגמה לכך הוא מחקר שבו ניתן למשתתפים לאכול כאוות נפשם, ללא בקרה קלורית מוגדרת. לקבוצה האחת ניתן משקה שהכיל סוכר ולשנייה ניתן משקה שהכיל ממתיק מלאכותי כלשהו. לקבוצה השלישית ניתנו רק מים [82]. התוצאות היו חד-משמעיות: הצריכה הקלורית הייתה גבוהה משמעותית בקבוצה שצרכה לפני הארוחה משקה ממותק עם סוכר. תחושות השובע ורמות ההורמונים בקיבה נמדדו ונמצאו זהים אצל אלו שצרכו משקה שהומתק בממתיק מלאכותי ואצל אלו שצרכו מים בלבד. לאחר עשרה שבועות של מחקר, רמות האינסולין, הגלוקוז, הלקטט, הלפטין, הטריגליצרידים ופרמטרים רבים נוספים היו משמעותית נמוכות יותר בקבוצת הממתיקים המלאכותיים לעומת קבוצת הסוכר.

דוגמה נוספת לכך הוא מחקר שהשתתפו בו 308 סטודנטים מאוניברסיטת קולורדו ומאוניברסיטת דנבר, שבדק את ההשפעה של צריכת משקה (700 מ"ל) שהומתק בעזרת ממתיקים מלאכותיים כנגד השפעתה של צריכת מים בלבד. נציין כי במחקר זה הצריכה הקלורית הייתה מוגבלת לסך קבוע בשתי הקבוצות. לאחר תריסר שבועות, קבוצת "הממתיקים" השילו משקל רב יותר מאלו שצרכו מים בלבד. לאחר שנה של מעקב אחר שתי הקבוצות, הסיכוי לשמור על המשקל אצל קבוצת "הממתיקים" היה כפול מזה של קבוצת "הסוכר" [83,84]. מחקר זה הוא רק חלק ממגוון רחב של מחקרים המראים כי ממתיקים מלאכותיים יעילים בבקרה על משקל הגוף, וכי אינם משבשים את מנגנון בקרת הרעב, וזאת בזמן שהצריכה הקלורית מוגדרת מראש [85,86].

לא ארחיב רבות על סטטיסטיקה, אבל מרבית המחקרים הראו קשר בין צריכת ממתיקים מלאכותיים, העלאה במשקל ושיבוש במנגנון בקרת הרעב שנבע מסיבתיות הפוכה. במילים פשוטות: תוצאות המחקר היו מוטות וסביר להניח שנבעו מסיבות אחרות שאינן קשורות בהכרח להשפעתם או אי-השפעתם של ממתיקים מלאכותיים. ניתן לראות זאת בצריכה של ממתיקים מלאכותיים הגבוהה בדרך-כלל אצל אנשים בעלי עודף משקל ואצל החולים בסוכרת סוג 2, זאת מאחר שהם עוזרים להם להתמודד עם תהליך ההורדה במשקל או לפחות לשמור על המשקל הקיים [87]. ואמנם, הנטייה להאשים את הממתיקים המלאכותיים כמעכבים ירידה במשקל היא גדולה [88]. אך האמת היא, שחוסר בקרה על כמות הקלוריות הנצרכות ותפריט לא מאוזן הם מקור הבעיה, ולא הממתיקים המלאכותיים [89]. יתרה מזו, מרבית המחקרים שמצאו, לכאורה, קשר בין השמנה לבין ממתיקים מלאכותיים, משתמשים בשאלונים שנויים במחלוקת, כגון "מה אכלת בשבוע האחרון?". הנטייה של בני אדם לא לדווח על כמות הקלוריות האמיתית, בין אם בגלל הבושה שבהודאה או בגלל חוסר מודעות, יכולה להוביל, אפוא, למסקנות שווא [90,91].

לסיכום

אנשים נוטים לחשוב שכל האבקה בתוך השקית של הממתיק המלאכותי האהוב עליהם היא בעצם הממתיק עצמו, ולכן שוות ערך לאותה כמות הסוכר שנהגו לשים במשקה או במאכל האהוב עליהם. בפועל, רק 1-3% מסך אבקה היא הממתיק עצמו. השאר הוא מילוי העשוי בדרך כלל מפחמימות כמו דקסטרוז או מלטודקסטרין. זכרו, הממתיק המלאכותי מתוק יותר פי 200-600 מסוכר, ולכן נדרשת כמות קטנה מאוד כדי להגיע לאותה רמת מתיקות של כפית סוכר. אי לכך, לא ניתן לצרוך כמות גבוהה של ממתיק מלאכותי, בטח לא כזו שמשתמשים בה במחקרים על חיות ובחלק מהמחקרים על בני אדם. ההבנה של מטבוליזם של כל ממתיק מלאכותי וההבנה של אופן ביצוע המחקרים בנושא בטיחות הממתיקים המלאכותיים, מובילה למסקנה שצריכה ריאלית של ממתיקים מלאכותיים היא בסבירות גבוהה אינה מזיקה לבני אדם ולכן אין לחשוש ממנה [92–94].

במידה ומצאתם מחקרים חדשים בנושא (עם עדיפות למחקרים קליניים), אל תתביישו לשלוח לי אימייל: Support@lbs.co.il – אשמח לעבור על המחקרים הללו, לתת עליהם פידבק ולהוסיף אותם למאמר.

מייק ביקוב הוא יועץ כושר ותזונה ב-DNADiet, מייסד פורום LBS ופורטל קילוגרם.

מקורות

  1. Magnuson BA, Carakostas MC, Moore NH, Poulos SP, Renwick AG. Biological fate of low-calorie sweeteners. Nutr Rev. 2016;74: 670–689.
  2. Grotz VL, Munro IC. An overview of the safety of sucralose. Regul Toxicol Pharmacol. 2009;55: 1–5.
  3. Reid AE, Chauhan BF, Rabbani R, Lys J, Copstein L, Mann A, et al. Early Exposure to Nonnutritive Sweeteners and Long-term Metabolic Health: A Systematic Review. Pediatrics. 2016;137: e20153603.
  4. Daly K, Darby AC, Shirazi-Beechey SP. Low calorie sweeteners and gut microbiota. Physiol Behav. 2016;164: 494–500.
  5. Peters JC, Beck J. Low Calorie Sweetener (LCS) use and energy balance. Physiol Behav. 2016;164: 524–528.
  6. Roberts JR. The paradox of artificial sweeteners in managing obesity. Curr Gastroenterol Rep. 2015;17: 423.
  7. St-Onge M-P, Heymsfield SB. Usefulness of artificial sweeteners for body weight control. Nutr Rev. 2003;61: 219–221.
  8. Carakostas MC, Curry LL, Boileau AC, Brusick DJ. Overview: the history, technical function and safety of rebaudioside A, a naturally occurring steviol glycoside, for use in food and beverages. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S1–S10.
  9. Urban JD, Carakostas MC, Taylor SL. Steviol glycoside safety: are highly purified steviol glycoside sweeteners food allergens? Food Chem Toxicol. 2015;75: 71–78.
  10. Joint F, Organization WH, on Food Additives WEC, Others. Principles for the safety assessment of food additives and contaminants in food. Geneva: World Health Organization; 1987; Available: http://apps.who.int/iris/handle/10665/37578
  11. Food US, Administration D, Others. FDA Statement on European Aspartame Study. CFSAN/Office of Food Additive Safety. 2007;
  12. Magnuson BA, Burdock GA, Doull J, Kroes RM, Marsh GM, Pariza MW, et al. Aspartame: a safety evaluation based on current use levels, regulations, and toxicological and epidemiological studies. Crit Rev Toxicol. 2007;37: 629–727.
  13. Panel EA. Scientific opinion on the re-evaluation of aspartame (E 951) as a food additive. EFSA J. 2013;11.
  14. Butchko HH, Stargel WW, Comer CP, Mayhew DA, Benninger C, Blackburn GL, et al. Aspartame: review of safety. Regul Toxicol Pharmacol. 2002;35: S1–93.
  15. Sylvetsky AC, Gardner AL, Bauman V, Blau JE, Garraffo HM, Walter PJ, et al. Nonnutritive Sweeteners in Breast Milk. J Toxicol Environ Health A. 2015;78: 1029–1032.
  16. Oppermann JA, Muldoon E, Ranney RE. Metabolism of aspartame in monkeys. J Nutr. 1973;103: 1454–1459.
  17. Oppermann JA, Ranney RE. The metabolism of aspartate in infant and adult mice. J Environ Pathol Toxicol. 1979;2: 987–998.
  18. Ranney RE, Oppermann JA. A review of the metabolism of the aspartyl moiety of aspartame in experimental animals and man. J Environ Pathol Toxicol. 1979;2: 979–985.
  19. Ranney RE, Oppermann JA, Muldoon E, McMahon FG. Comparative metabolism of aspartame in experimental animals and humans. J Toxicol Environ Health. 1976;2: 441–451.
  20. Stegink LD, Brummel MC, McMartin K, Martin-Amat G, Filer LJ Jr, Baker GL, et al. Blood methanol concentrations in normal adult subjects administered abuse doses of aspartame. J Toxicol Environ Health. 1981;7: 281–290.
  21. Stegink LD. Aspartame metabolism in humans: acute dosing studies. Aspartame: Physiology and biochemistry. Marcel Dekker, New York; 1984.
  22. Stegink LD, Brummel MC, Filer LJ Jr, Baker GL. Blood methanol concentrations in one-year-old infants administered graded doses of aspartame. J Nutr. 1983;113: 1600–1606.
  23. Hertelendy ZI, Mendenhall CL, Rouster SD, Marshall L, Weesner R. Biochemical and clinical effects of aspartame in patients with chronic, stable alcoholic liver disease. Am J Gastroenterol. 1993;88: 737–743.
  24. Leon AS, Hunninghake DB, Bell C, Rassin DK, Tephly TR. Safety of long-term large doses of aspartame. Arch Intern Med. 1989;149: 2318–2324.
  25. Stegink LD, Filer LJ Jr, Baker GL. Effect of aspartame and aspartate loading upon plasma and erythrocyte free amino acid levels in normal adult volunteers. J Nutr. 1977;107: 1837–1845.
  26. Stegink LD. The aspartame story: a model for the clinical testing of a food additive. Am J Clin Nutr. 1987;46: 204–215.
  27. Stegink LD, Filer LJ Jr, Baker GL, McDonnell JE. Effect of aspartame loading upon plasma and erythrocyte amino acid levels in phenylketonuric heterozygotes and normal adult subjects. J Nutr. 1979;109: 708–717.
  28. Filer LJ Jr, Baker GL, Stegink LD. Effect of aspartame loading on plasma and erythrocyte free amino acid concentrations in one-year-old infants. J Nutr. 1983;113: 1591–1599.
  29. Stegink LD, Filer LJ Jr, Baker AL. Plasma, Erythrocyte and Human Milk Levels of Free Amino Acids in Lactating Women Administered Asportarne or Lactose1’2. J Nutr. 1979;109: 2173–2181.
  30. Stegink LD, Wolf-Novak LC, Filer LJ Jr, Bell EF, Ziegler EE, Krause WL, et al. Aspartame-sweetened beverage: effect on plasma amino acid concentrations in normal adults and adults heterozygous for phenylketonuria. J Nutr. 1987;117: 1989–1995.
  31. Frey GH. Use of aspartame by apparently healthy children and adolescents. J Toxicol Environ Health. 1976;2: 401–415.
  32. Stegink LD, Filer LJ Jr, Baker GL. Repeated ingestion of aspartame-sweetened beverage: effect on plasma amino acid concentrations in normal adults. Metabolism. 1988;37: 246–251.
  33. Arnold DL, Krewski D, Munro IC. Saccharin: a toxicological and historical perspective. Toxicology. 1983;27: 179–256.
  34. Sweatman TW, Renwick AG, Burgess CD. The pharmacokinetics of saccharin in man. Xenobiotica. 1981;11: 531–540.
  35. Renwick AG. The disposition of saccharin in animals and man—A review. Food Chem Toxicol. 1985;23: 429–435.
  36. Armstrong B, Doll R. Bladder cancer mortality in England and Wales in relation to cigarette smoking and saccharin consumption. Br J Prev Soc Med. 1974;28: 233–240.
  37. Jensen OM, Kamby C. Intra-uterine exposure to saccharin and risk of bladder cancer in man. Int J Cancer. 1982;29: 507–509.
  38. Risch HA, Burch JD, Miller AB, Hill GB, Steele R, Howe GR. Dietary factors and the incidence of cancer of the urinary bladder. Am J Epidemiol. 1988;127: 1179–1191.
  39. Cohen SM, Anderson TA, de Oliveira LM, Arnold LL. Tumorigenicity of sodium ascorbate in male rats. Cancer Res. 1998;58: 2557–2561.
  40. Whysner J, Williams GM. Saccharin mechanistic data and risk assessment: urine composition, enhanced cell proliferation, and tumor promotion. Pharmacol Ther. 1996;71: 225–252.
  41. Gallus S, Scotti L, Negri E, Talamini R, Franceschi S, Montella M, et al. Artificial sweeteners and cancer risk in a network of case–control studies. Ann Oncol. Eur Soc Med Oncology; 2007;18: 40–44.
  42. Bosetti C, Gallus S, Talamini R, Montella M, Franceschi S, Negri E, et al. Artificial sweeteners and the risk of gastric, pancreatic, and endometrial cancers in Italy. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev. 2009;18: 2235–2238.
  43. Roberts A, Renwick AG. Comparative toxicokinetics and metabolism of rebaudioside A, stevioside, and steviol in rats. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S31–9.
  44. Wheeler A, Boileau AC, Winkler PC, Compton JC, Prakash I, Jiang X, et al. Pharmacokinetics of rebaudioside A and stevioside after single oral doses in healthy men. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S54–60.
  45. Curry LL, Roberts A. Subchronic toxicity of rebaudioside A. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S11–20.
  46. Curry LL, Roberts A, Brown N. Rebaudioside A: two-generation reproductive toxicity study in rats. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S21–30.
  47. Nikiforov AI, Eapen AK. A 90-day oral (dietary) toxicity study of rebaudioside A in Sprague-Dawley rats. Int J Toxicol. 2008;27: 65–80.
  48. Aze Y, Toyoda K, Imaida K, Hayashi S, Imazawa T, Hayashi Y, et al. [Subchronic oral toxicity study of stevioside in F344 rats]. Eisei Shikenjo Hokoku. 1991; 48–54.
  49. Xili L, Chengjiany B, Eryi X, Reiming S, Yuengming W, Haodong S, et al. Chronic oral toxicity and carcinogenicity study of stevioside in rats. Food Chem Toxicol. 1992;30: 957–965.
  50. Geuns JMC, Augustijns P, Mols R, Buyse JG, Driessen B. Metabolism of stevioside in pigs and intestinal absorption characteristics of stevioside, rebaudioside A and steviol. Food Chem Toxicol. 2003;41: 1599–1607.
  51. Yamada A, Ohgaki S, Noda T, Shimizu M. Chronic toxicity study of dietary stevia extracts in F344 rats. Shokuhin Eiseigaku Zasshi. 1985; Available: http://agris.fao.org/agris-search/search.do?recordID=JP9001954
  52. John BA, Wood SG, Hawkins DR. The pharmacokinetics and metabolism of sucralose in the mouse. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S107–10.
  53. Roberts A, Renwick AG, Sims J, Snodin DJ. Sucralose metabolism and pharmacokinetics in man. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S31–41.
  54. en Humanos T de la S, Revisión U. Toxicity of Sucralose in Humans: A Review. Int J Morphol. 2009;27: 239–244.
  55. Baird IM, Shephard NW, Merritt RJ, Hildick-Smith G. Repeated dose study of sucralose tolerance in human subjects. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S123–9.
  56. Grice HC, Goldsmith LA, Others. Sucralose—an overview of the toxicity data. Food Chem Toxicol. Pergamon; 2000;38: 1–6.
  57. John BA, Wood SG, Hawkins DR. The pharmacokinetics and metabolism of sucralose in the rabbit. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S111–3.
  58. Mann SW, Yuschak MM, Amyes SJ, Aughton P, Finn JP. A carcinogenicity study of sucralose in the CD-1 mouse. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S91–7.
  59. Mann SW, Yuschak MM, Amyes SJG, Aughton P, Finn JP. A combined chronic toxicity/carcinogenicity study of sucralose in Sprague–Dawley rats. Food Chem Toxicol. 2000/7;38, Supplement 2: 71–89.
  60. Goldsmith LA. Acute and subchronic toxicity of sucralose. Food Chem Toxicol. 2000;38 Suppl 2: S53–69.
  61. Sucralose Food Additive Petition. 12- week study of the effect of sucralose on glucose homeostasis and HbA1c in normal healthy volunteers. On file at: Center for Food Safety and Applied Nutrition, US FDA. 1996; 1–357.
  62. Grotz VL, Henry RR, McGill JB, Prince MJ, Shamoon H, Trout JR, et al. Lack of effect of sucralose on glucose homeostasis in subjects with type 2 diabetes. J Am Diet Assoc. 2003;103: 1607–1612.
  63. Steinberg LM, Odusola F, Yip J, Mandel ID. Effect of aqueous solutions of sucralose on plaque pH. Am J Dent. 1995;8: 209–211.
  64. Steinberg LM, Odusola F, Mandel ID. Effect of sucralose in coffee on plaque pH in human subjects. Caries Res. 1996;30: 138–142.
  65. Meyerowitz CM, Syrrakou EP, Raubertas RF. Effect of sucralose–alone or bulked with maltodextrin and/or dextrose–on plaque pH in humans. Caries Res. Karger Publishers; 1996;30: 439–444.
  66. Grotz VL, Kruger CL, Flora G, Hayes AW. Mutagenicity Review of Sucralose, a Popular No-Calorie Sweetener. INTERNATIONAL JOURNAL OF TOXICOLOGY. SAGE PUBLICATIONS INC 2455 TELLER RD, THOUSAND OAKS, CA 91320 USA; 2009. pp. 57–57.
  67. Palmnäs MSA, Cowan TE, Bomhof MR, Su J, Reimer RA, Vogel HJ, et al. Low-dose aspartame consumption differentially affects gut microbiota-host metabolic interactions in the diet-induced obese rat. PLoS One. 2014;9: e109841.
  68. Suez J, Korem T, Zeevi D, Zilberman-Schapira G, Thaiss CA, Maza O, et al. Artificial sweeteners induce glucose intolerance by altering the gut microbiota. Nature. 2014;514: 181–186.
  69. Gardana C, Simonetti P, Canzi E, Zanchi R, Pietta P. Metabolism of stevioside and rebaudioside A from Stevia rebaudiana extracts by human microflora. J Agric Food Chem. 2003;51: 6618–6622.
  70. Renwick AG, Tarka SM. Microbial hydrolysis of steviol glycosides. Food Chem Toxicol. 2008;46 Suppl 7: S70–4.
  71. Abou-Donia MB, El-Masry EM, Abdel-Rahman AA, McLendon RE, Schiffman SS. Splenda alters gut microflora and increases intestinal p-glycoprotein and cytochrome p-450 in male rats. J Toxicol Environ Health A. 2008;71: 1415–1429.
  72. Brusick D, Borzelleca JF, Gallo M, Williams G, Kille J, Wallace Hayes A, et al. Expert panel report on a study of Splenda in male rats. Regul Toxicol Pharmacol. 2009;55: 6–12.
  73. Sims J, Renwick AG. The effects of saccharin on the metabolism of dietary tryptophan to indole, a known cocarcinogen for the urinary bladder of the rat. Toxicol Appl Pharmacol. 1983;67: 132–151.
  74. Anderson RL, Kirkland JJ. The effect of sodium saccharin in the diet on caecal microflora. Food Cosmet Toxicol. 1980;18: 353–355.
  75. Rodin J. Comparative effects of fructose, aspartame, glucose, and water preloads on calorie and macronutrient intake. Am J Clin Nutr. 1990;51: 428–435.
  76. Canty DJ, Chan MM. Effects of consumption of caloric vs noncaloric sweet drinks on indices of hunger and food consumption in normal adults. Am J Clin Nutr. 1991;53: 1159–1164.
  77. Tordoff MG, Alleva AM. Effect of drinking soda sweetened with aspartame or high-fructose corn syrup on food intake and body weight. Am J Clin Nutr. 1990;51: 963–969.
  78. Mozaffarian D, Hao T, Rimm EB, Willett WC, Hu FB. Changes in diet and lifestyle and long-term weight gain in women and men. N Engl J Med. 2011;364: 2392–2404.
  79. de Ruyter JC, Olthof MR, Seidell JC, Katan MB. A trial of sugar-free or sugar-sweetened beverages and body weight in children. N Engl J Med. 2012;367: 1397–1406.
  80. Ebbeling CB, Feldman HA, Chomitz VR, Antonelli TA, Gortmaker SL, Osganian SK, et al. A randomized trial of sugar-sweetened beverages and adolescent body weight. N Engl J Med. 2012;367: 1407–1416.
  81. Taljaard C, Covic NM, Van Graan AE. Effects of a multi-micronutrient-fortified beverage, with and without sugar, on growth and cognition in South African schoolchildren: a randomised, double-blind, …. British Journal of. Cambridge Univ Press; 2013; Available: http://journals.cambridge.org/abstract_S000711451300189X
  82. Maersk M, Belza A, Holst JJ, Fenger-Grøn M, Pedersen SB, Astrup A, et al. Satiety scores and satiety hormone response after sucrose-sweetened soft drink compared with isocaloric semi-skimmed milk and with non-caloric soft drink: a controlled trial. Eur J Clin Nutr. Nature Publishing Group; 2012;66: 523–529.
  83. Peters JC, Wyatt HR, Foster GD, Pan Z, Wojtanowski AC, Vander Veur SS, et al. The effects of water and non-nutritive sweetened beverages on weight loss during a 12-week weight loss treatment program. Obesity . 2014;22: 1415–1421.
  84. Peters JC, Beck J, Cardel M, Wyatt HR, Foster GD, Pan Z, et al. The effects of water and non-nutritive sweetened beverages on weight loss and weight maintenance: A randomized clinical trial. Obesity . 2016;24: 297–304.
  85. Phelan S, Lang W, Jordan D, Wing RR. Use of artificial sweeteners and fat-modified foods in weight loss maintainers and always-normal weight individuals. Int J Obes . 2009;33: 1183–1190.
  86. Catenacci VA, Pan Z, Thomas JG, Ogden LG, Roberts SA, Wyatt HR, et al. Low/no calorie sweetened beverage consumption in the National Weight Control Registry. Obesity . 2014;22: 2244–2251.
  87. Anderson GH, Foreyt J, Sigman-Grant M, Allison DB. The use of low-calorie sweeteners by adults: impact on weight management. J Nutr. 2012;142: 1163S–9S.
  88. Ochner CN, Tsai AG, Kushner RF, Wadden TA. Treating obesity seriously: when recommendations for lifestyle change confront biological adaptations. Lancet Diabetes Endocrinol. 2015;3: 232–234.
  89. Saris WHM. Sugars, energy metabolism, and body weight control. Am J Clin Nutr. 2003;78: 850S–857S.
  90. Schoeller DA. How accurate is self-reported dietary energy intake? Nutr Rev. 1990;48: 373–379.
  91. Suchanek P, Poledne R, Hubacek JA. Dietary intake reports fidelity–fact or fiction? Neuro Endocrinol Lett. 2011;32 Suppl 2: 29–31.
  92. Fernstrom JD. Non-nutritive sweeteners and obesity. Annu Rev Food Sci Technol. 2015;6: 119–136.
  93. Rolls BJ. Effects of intense sweeteners on hunger, food intake, and body weight: a review. Am J Clin Nutr. 1991;53: 872–878.
  94. Mattes RD, Popkin BM. Nonnutritive sweetener consumption in humans: effects on appetite and food intake and their putative mechanisms. Am J Clin Nutr. 2009;89: 1–14.

מייק (משה) ביקוב

מייק (משה) ביקוב

B.Sc במדעי התזונה – פיזיולוגיה ומטבוליזם
B.A בביולוגיה מולקולרית – נוירוביולוגיה (מדעי המוח)
מייסד פורום LBS ופורטל קילוגרם
מייק (משה) ביקוב

 
תגובות פייסבוק
5 תגובות על “ממתיקים מלאכותיים – הפחד הגדול מכולם”
  1. ומה לגבי הממתקים המלאכותיים באבקות חלבון?
    אם מדובר בבנאדם ששותה 2-3 כפות מדידה ביום, ולעיתים אף יותר נמצא בחשש לכמות עודפת של ממתקים מלאכותיים? או שהכמות באבקות חלבון היא קטנה?

    תודה

    1. באבקות חלבון כמות הממתיקים מינימלית וצריך לסיים דלי שלם ביום נתון (מה שלא ריאלי) כדי להגיע לכמות ממתיק מלאכותי משמעותי

  2. האם הממתיקים מעלים אינסולין?
    ידועה הרי של אינסולין יש קשר ישיר לאגירת שומן במקרים מסויימים.

    1. נכון להיום, זה לא נראה בבני אדם. אינסולין הוא גם אחד השחקנים באגירת שומן ואפשר לאגור שומן גם בלעדיו.

כתיבת תגובה